<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער ראשון</h1>
<h2>דף נג.</h2>
ויש איסור שבטל ברוב, והן שני מינין, האחד יבש ביבש שבכל איסורין שבנותן טעם, והשני האיסורין של דבריהם שאין להם עיקר בדאורייתא, וכדעת מקצת מרבותי נוחי נפש אפילו בבלול. יבש ביבש כיצד, שנינו בפרק גיד הנשה (צ"ו, ב') גיד הנשה שנתבשל עם הגידין, בזמן שמכירו בנותן טעם, אם אין מכירו כולן אסורות והרוטב בנותן טעם, וכן חתיכת נבלה וחתיכת דג טמא שנתבשלו עם החתיכות, בזמן שמכירה בנותן טעם ואם אינו מכירה כולן אסורות, והרוטב בנותן טעם. ואקשינן בגמרא (צ"ט, ב') גיד הנשה שנתבשל עם הגידין אם אינו מכירה כולן אסורין, אמאי, ליבטיל ברובא, ופרקינן בריה שאני. ואקשינן נמי (שם) וכן חתיכת נבלה וחתיכת דג טמא, אם אינו מכירה כולן אסורות, ואמאי, ליבטל ברובא, ופרקינן בחתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין, אלמא אי לאו טעמא דבריה, וחתיכה הראויה להתכבד בפני האורחין, היו בטלין ברוב, דיבש ביבש הוא, וכל יבש ביבש באסורין דעלמא בטלין ברוב. ומסתברא דטעמא דמילתא משום דבדברים הנבללין, שאי איפשר להפריד החתיכות ולאכול כל חתיכה וחתיכה בפני עצמה, צריך ששים לפי שבפחות משיעור זה, האיסור נטעם ונרגש בכל, ואפילו מין במינו שאין טעם האיסור נרגש בו, מכל מקום כיון שכנגדו במין ושאינו מינו נרגש, החמירו מדבריהם ואסרוהו. אבל יבש ביבש שהוא יכול לאכול כל חתיכה [וחתיכה] בפני עצמה, אוכל כל חתיכה בפני עצמה, וכשאוכל זו, אני אומר לא זו היא האסורה, וכן בכל אחת ואחת, וכשאוכל האחרונה שבכולן, אני אומר במה שכבר נאכל היה האיסור וזו של היתר היא, ולפיכך אוכל כל אחת בפני עצמה, ואינו חושש דכיון שיש שם כדי שיעור ביטול דאורייתא, דמדאורייתא חד בתרי בטיל, ואיפשר לומר בכל אחת שמא עכשיו אינו אוכל את האיסור, הקלו בו אף מדבריהם שלא להצריכו ששים כשאר האיסורין. ודוקא לאכול כל אחת בפני עצמה, אבל לבשלן יחד אסור, שהרי חזר האיסור להתערב עם ההיתר והרי הוא כשאר האיסורים הנבללין. ומיהו איפשר שאם בשל מקצתן לצד אחד ומקצתן לצד אחר, שהכל מותר. ומן הטעם שכתבתי, שבשעה שאוכל אלו שנתבשלו יחד, אני אומר עכשיו אינו טועם את האיסור שהאיסור שמא בתוך האחרים הוא שנשאר, וכן בשעה שחוזר ואוכל את השאר, אני אומר שמא האיסור כבר נאכל ואלו כולן היתר [הן], אבל לערב את הכל ולאכול אסור. ולפי הטעם הזה שכתבתי, מסתבר לי דלא אמרו אלא באיסורין שהלכו בהן אחר ששים, לפי שלא אסרו אלא בכדי נתינת טעם, וכשהוא יבש ביבש איפשר לומר שאין כאן טעם כמו שאמרתי, אבל בכל האיסורין שהחמירו בהן לאסור אותן למעלה מכדי נתינת טעם, לא שנא בלול ולא שנא יבש לעולם בעינן חד שיעורא ליבש כבלול, שהרי אף בלול כל שהוא למעלה מששים, אין כאן טעם האיסור, ואפילו הכי החמירו בו ואסרוהו, אם כן אף ביבש נמי לא שנא. ואדרבה, כל שכן הוא, דכשהוא בלול בודאי אינו טועם לעולם טעם האיסור כל שיש בו ששים כנגד האיסור, ואפי' הכי אתה מחמיר עליו ואוסרו, כל-שכן כשהוא יבש ביבש והוא אוכל כל אחד בפני עצמו, דודאי טועם את האיסור אלא שאינו יודע מתי. ותדע לך, שבכל תערובת החמורים אפילו ביבש, אינו בטל בפחות משיעורו לבלול, דהא תרומה שהחמירו בה להצריכה אחד ומאה, אפילו ביבש כן, ולא עוד אלא אפילו בתרומה דרבנן אמרו כן, דתנן במסכת תרומות (פ"ד, מ"י) ומייתינן לה בריש פרק קמא דביצה (ג', ב') ובשאר מקומות, ליטרא קציעות שנדרסה על פי החבית, ר' אליעזר אומר רואין אותן כאילו הן פרודות, ותחתונות מעלות את העליונות והעליונות מעלות את התחתונות, ר' יהושע אומר אם יש שם מאה פומין, יעלו, ואם לאו לא יעלו. אלמא אע"ג דתרומת קציעות דרבנן, וחביות מוחלקות, הצריכו בהן מאה כמו שהצריכו לבלול, וכן אמרו בערלה וכלאי הכרם שהחמירו בתערובתן להצריך מאתים, והיינו דתנן (ערלה פ"ג, מ"ז) אגוזי פרך ורמוני באדן וחבלי תלתן וכו' הרי אלו אסורין, ואוסרין בכל מה שהן, אם לערלה ערלה, אם לכלאי הכרם כלאי הכרם. והילכך חמץ בפסח כיון שהחמירו עליו לאסור במשהו, אם נתערב יבש ביבש הכל אסור יבש כבלול, ועוד דבחמץ בפסח דין הוא שיאסר כל תערובתו במשהו ואפילו ביבש, שכל שאין לו שיעור אינו בטל לעולם לפי שהוא קבוע, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכמו שאמרו (זבחים ע', ב') בשור הנסקל שנתערב בין השוורים שאפילו נתערב בריבוא כולן אסורין וכמו שכתבתי למעלה באיסורים שאינן בטלין. ויש מגדולי החכמים שאמרו, שבכל האיסורין אין הפרש בין יבש לבלול ולעולם אינו בטל ביבש אלא כדרך שהוא בטל בבלול, ומה שאמרו בפרק גיד הנשה וליבטיל ברובא, לאו ברובא ממש קאמר אלא ליבטיל בריבויא קאמר, דכלפי ששנינו במשנתנו אם אינו מכירו כולן אסורין, הקשו למה אסורין כולן, ליבטיל ברוב דהיינו בששים כשאר האיסורין. וכן נראה לי גם מדברי רש"י ז"ל, ונראה לי שהעיקר כמו שכתבנו דברובא ממש קאמר ואפילו חד בתרי, דגרסינן בפרק הזהב (ב"מ נ"ב, ב') אמר חזקיה מעשר שני שאין בו שוה פרוטה אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונים, לפי שאי איפשר לצמצם. ואקשינן עליה, מדתנן התרומה והבכורים חייבין עליהן מיתה וחומש ואסורין לזרים והן נכסי כהן ועולין באחד ומאה, וטעונין רחיצת ידים והערב השמש, הרי אלו בתרומה ובכורים, מה שאין כן במעשר שני. מאי מה שאין כן במעשר שני, דבטיל ברובא, ואם איתא לחזקיה הוה ליה דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל, אלמא מדקאמר מה שאין כן במעשר שני דבטיל ברובא, שמע מינה דמעשר שני ביבש בטל ברוב ממש. ורש"י ז"ל שפירש בטל ברובא בששים, אינו מחוור בעיני דאם כן אף תרומה ובכורים בטלים ברוב, שהרי יש להן שיעור, ושיעור מועט כנגד שיעור מרובה אין אומרין על המועט בטל ברוב, דבשלמא באותן השנויין במשנת גיד הנשה, היה באיפשר לומר, דכלפי ששנינו שכולן אסורין ולא נתן להם שיעור, קרא לשיעור ששים ביטול ברוב, כלומר בטלים ברבוי, אבל כלפי שיעור מאה, האיך הוא קורא סתם בטל ברוב למי שצריך ששים שאם אתה מפרש רוב, רבוי, אף התרומה והבכורים בטלים ברבוי וכמו שכתבתי. ודוחק הוא לומר שלשיעור ששים קורא בטל ברוב מפני שטעם האיסור אף בשכנגדו במין ושאינו מינו, רבה טעם ההיתר על טעם האיסור ומבטלו עד שאינו ניכר בו, אבל התרומה והביכורים אינן בטלין אף בשריבה טעם החולין על טעמן ומבטלן. ועל הסכמה זו שהסכימו רובן של ראשונים ז"ל דיבש ביבש [בטל] ברוב ממש, אנו סומכים ועושין מעשה.
